מלך התוכן ומלכת הכתיבה

על צרחות מחרישות אזנים ולב (תרגיל כתיבה מהמם)

יש תרגיל כתיבה ידוע, שהעקרון שלו הוא להמשיך טקסט של מישהו אחר. לפעמים התרגיל הוא להתלבש בסגנון של אותו הכותב, לפעמים התרגיל הוא לחשוב על 5 סופים אפשריים לאותו טקסט, ולפעמים התרגיל הוא רק לשחרר את הראש והיד ולתת להם לזרום עם משהו אחר ממה שמכירים. כך או כך, כתבתי פוסט ולא מצאתי לו סוף. 3 שבועות. 3 שבועות אני מסתובבת סביבו ואין לו סוף. אז הבאתי אותו ל״כיתה״ באמתלה של תרגיל כתיבה. מזל. הם כתבו סופים כל כך טובים שהייתי לוקחת כל אחד מהם. אז הבאתי אותם 🙂

הפוסט המקורי

לגיל תמיד היתה רגישות לחרשות.
לי היתה רגישות כללית אז מהרגע הראשון הסתדרנו יחד.
בבית הספר היינו הולכות בהפסקות שלובות ידיים, מחפשות חיות על הרצפה שלא נדרוך עליהן, חיות בעולם משלנו. לצבא גיל לא התגייסה, ״אני לא יכולה לסבול את הרעש. בלב.״
אני התגייסתי והמשכנו להתכתב, לדבר בלחש את מה שלא יכולנו להשמיע לאף אחד אחר.
כאלה היינו. רגישות. במיוחד לרעשים.
אולי כי אבא של גיל היה חרש.
הוא לא נולד ככה, וגם לא היה ממש חרש אלא ״סתם את עצמו מרוב הצעקות של אמא שלי״ גילי היתה תמיד אומרת כך.
לאמא של גיל היתה צלקת. על המצח. מצד לצד. נראה היה שהיא צורחת עד היום מכאבים.
וגיל? היא היתה פשוט ילדה, ילדה פשוטה, עם אמא שצורחת מכאבים ואבא שסותם את האזניים.
.
אחרי הצבא ריווחנו קצת את הקשר. לי היו המון קולות שקראו לי לצאת ולחפש, לשמוע דברים חדשים, אנשים חדשים, מוסיקה חדשה, עיר חדשה. וגיל? גיל חיה בין השקט לצעקות המוכרות ״אני לא יכולה לסבול קולות חדשים״ היא אמרה לי אז ״מספיק לי כל הרעש בראש ובהורים״.
אז התרחקנו. קצת. ואז הרבה. כשאתה קרוב למישהו בלב, אף מרחק פיזי לא יעמוד ביניכם. אבל בסופו של דבר גיל ואני התראינו רק פעם בשנה בחגיגות יום העצמאות בקיבוץ. כולם היו באים ביום העצמאות. כל הילדים מכל הארצות שגלו אליהן, מכל מה שקרה אותם בדרך, גם אבא החרש של גיל בא ואמא שלה הצועקת וגם ההורים השומעים הרגילים שלי באו. וגם אני וגילי.
.
גם ביום העצמאות האחרון זה היה ככה. תוך שניה נשכח כל המרחק בינינו ואם השפלנו מבט זה היה רק כדי לבדוק שאנחנו לא דורכות על נמלים. שילבנו ידיים והלכנו כמו אז, כמו תמיד, בעולם שלנו.
עד הפיצוץ.
.
פתאום היה בום כזה חזק, שהחלונות של החדר אוכל רעדו. גילי ואני הסתכלנו אחת על השניה ופתחנו בריצה של משוגעות.

הסוף של דורית // ״אמרתי לה: תצרחי!״

גילי ואני הסתכלנו אחת על השניה
ופתחנו בריצה מטורפת
אל המקלט הסודי שלנו
שהסתיר אותנו תמיד מרעשים
והפעם מסכנה.

תמיד שתקנו שם ביחד
אבל הפעם
אמרתי לגילי: ״תצעקי!״
היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה.
״תצעקי!״ אמרתי לה שוב
והיא הניעה עם הראש תנועה וסיבוב,
כשלקחתי אוויר להראות לה איך צועקים
היא כיסתה את אזניה בשתי ידיה.
כשצרחתי בכל הכח,
היא לחצה חזק ועצמה את העיניים, הפסיקה להסתכל עלי.

כשלא הפסקתי לצרוח
היא צעקה ״די! די! די!״
המשכתי לצעוק איתה ״די! די!״
ואחר כך סתם צעקנו, צרחנו וצווחנו
וכשנגמר לנו האוויר, היה שקט.
והתחלנו לצחוק כמו מטורפות
ולא הפסקנו לצחוק עד שנגמר לנו האוויר,
וירדו לנו דמעות מרוב צחוק.
ואחר כך – בכינו ביחד.

וכשיצאנו מהמקלט לנשום את האוויר שבחוץ,
הקולות שלנו היו צלולים,
קולות של אנשים חדשים.

 

הסוף של נועה // צעקה מקפיאת דם

ואז עצרתי את גילי וצעקתי ״די! אי אפשר להמשיך לברוח מהצעקות לשקט, זה לא שקט אמיתי זה שקט כבד וקשה.
זה כואב אז בואי נצעק״
גילי הסתכלה עליי במבט המום שנדמה שנמשך נצח לאחריו נשמעה מפיה צעקה מקפיאת דם והמון כאב
חיבקתי את גילי הכי חזק שאני יכולה ולחשתי לה ״אני פה איתך את לא לבד״.

הסוף של דקלה // לברוח מהעבר החונק

לא הבנתי איך ומה, אבל תוך כמה צעדים, מצאנו את עצמנו שוב אוחזות ידיים ונמשכנו לריצה מהירה. מהירה ובהולה.
אבל מרגע שאחזנו ידיים – משהו בי נרגע.
אחיזתה של גילי היתה מהודקת ובהדרגה נרגעה גם היא.
שתינו ידענו שתמיד חיכינו לרגע הזה.
לרוץ ביחד.
ביחד לברוח מהעבר החונק אל מרחבים שאינם כפופים לחוסר האונים של בעלת הצווחה ושל השומעים הדוממים.
רצנו והאופק התחיל להיפתח.
הסכנה היתה מאחורינו והבהלה התחלפה בשקט צלול.
צעדי הריצה נהיו אחידים כמו שני גופים הנישאים על זוג רגליים אחד.
ואז הריצה התחלפה למעין דילוגים ארוכים כמו סוס המחליף את מהלכו מריצה לדהרה.
פנינו נשואות קדימה.
והאופק המשיך להיפתח.

– – –

 

 

Photo by Andrea Piacquadio from Pexels

/* ]]> */