הרשת הפנימית

כשהשיווק עבד לטכנולוגיה

“אני אגיד לך את זה פשוט”, אמר לי פעם מנהל פיתוח “אם את הולכת לכיוון הזה שהצגת בישיבת שיווק – לא תקבלי ממני תמיכה”

“תגיד, מחלקת טכנולוגיה לא אמורה לתמוך באיפה שהשיווק רואה שהכסף נמצא?”

“אני אגיד לך איפה הכסף נמצא”

“אז למה אתה לא מנהל גם את השיווק?”

הוא לא היה צריך לענות. התשובה ברורה – הוא כן מנהל את השיווק.

האגו
זה ממש פלא, חשבתי לעצמי, איך החברה שבה שנינו עובדים נהנית לבזבז כסף, לשלם לי כדי לשבת ככה סתם כל היום, לתתכנן תוכניות, לקשקש על שווקים חדשים, על תוכן, תדמית, בלה בלה בלה. אז שיהנו לבזבז כסף על חלומות, מה פתאום גידלתי מצפון בגלל זה?

חודשיים אחרי, כשהמנכ”ל יקרא לי לחדר שלו ויראה לי משהו מה זה מגניב שהבן של אחותו הראה לו אתמול וישאל “למה אנחנו לא עושים כזה?”, אני אוציא מהמגירה או מהאימייל באייפון את תוכנית השיווק, אשלח אותו לסלייד מספר 6 ושם הוא ימצא בדיוק את מה שהאחיין שלו הראה לו. שקט ישתרר בחדר כי שנינו נדע שמה זה משנה עכשיו?

המציאות
בכל זאת הוא יקרא למנהל הפיתוח, בחיל ורעדה נשאל אותו “כמה זמן לוקח לפתח כזה דבר?” אבל זה רק בשביל לגרום לי להרגיש יותר טוב, הרי בתור מתכנתת לשעבר אני כבר יודעת שצריך להכפיל בשתיים כל הערכה של זמן ומה שלא יענה מנהל הפיתוח, זה יסתכם בהרבהההה זמן…

הצדקנות
בהתחלה אני אחשוב שאולי זה בגלל ששניהם גברים ויש ביניהם איזה אחוות לוחמים או משהו שנסתר מעיני אישה. אבל איזה לוחמים? מנהל פיתוח זה תמיד ג’ובניק לשעבר. No judjment, גם אני הייתי ג’ובניקית אבל לי מותר וזה בכלל לא הדיון, אחוות לוחמים זה לא, הרי גם המנכ”ל כנוע בפני מנהל הפיתוח. בעצם כל החברה מתייחסים אליו במידה שווה של פחד וחנופה. אז קודם כל, אישה, זה לא אישי, תרגעי.

ההאשמה
למה שלא אנסה להסתכל על זה מהזווית שלו? הרי לא רק לי יש דרישות פיתוח, יש עוד מחלקות שיושבות למנהל הפיתוח על הוריד והוא, שקול ואחראי שכמוהו, חייב להיות זה עם האצבע על השאלטר של המשאבים. מנהל הפיתוח המקסים, איך הוא נרתם לעזור לכולם. תתביישי לך.

התביישתי.

הפתרון
בפעם האחרונה שהבנתי שכנראה הפגם אצלי ואני רק מפריעה לאנשים אכפתיים לעשות את עבודתם נאמנה, התפטרתי. אחרי חודש שלחו את מנהל הפיתוח לתפקיד אחר, אחרי חודשיים שאלו אותי אם אני רוצה לחזור, ואחרי עוד חודשיים מצאתי את עצמי בחברה אחרת עם מנהל פיתוח אחר שאמר את מה שאמר. ואני הרי לא מאמינה במקריות… אז פניתי למקורות. לא לגוגל, אלא לקבלה.

הפתרון האמיתי
הדבר שביאס אותי באמת, זה ההרגשה שאנחנו כבר לא יודעים לדבר אחד עם השני. אנחנו יודעים לעשות שרירים, להביא סטטיסטיקות, להשתמש בפוליטיקות – רק לא לשבת ולהגיע לפתרון משותף.

האגו שלנו גורם לנו לקנאה, תאווה, כבוד, שנאה, דחייה, הוא רוצה להשאר לבד. אבל אם הוא יישאר לבד, לא יהיה לו ממה לחיות, לכן הוא חייב להתחיל להתקשר לכולם. למרות שאני לא רוצה, אני רק רוצה לקבל מכולם באופן חד סטרי. הרצון שלנו התפתח עד למצב שפתאום גילה שאנחנו מקושרים בינינו בכל מיני צורות הקשר: מהחיים הפשוטים ביותר, כמו מה אתה אוהב לאכול בארוחת בוקר, איפה אתה מבלה, איך אתה מתייחס לכל מיני דברים בחיים שלך ועד מה עם החיים שלך בכלל.

האנשים שנמצאים ברמה מסויימת של התפתחות בצורה מקצועית במיוחד, קודם כל מתעניינים במה ששייך לאינטרסים שלהם, למקצוע שלהם, לשכבה שלהם וכן הלאה. אבל העולם שלנו התחיל להרגיש צורך בקשר נוסף, בקשר הפנימי בין בני אדם.

למה?
כי בתת ההכרה אני מתחיל להרגיש שאנחנו קשורים יחד. בכל הדברים, הטובים והרעים.

אנחנו צריכים להבין, לחקור מה קורה, להבין את האופי הכללי, את המגמות הכלליות, השליליות והחיוביות כלפי ההתפתחות האינטגרלית (=המקושרת). כלפי המצב המאוזן שיהיה בעתיד, כשכולנו משלימים זה את זה בצורה טובה כגוף אחד, ולקראת זה אנחנו צריכים להתחנך, לגדול, בצורה איכותית בקשר הנכון בינינו

מתוך: חיים חדשים, סדרת שיחות על העולם החדש עם הרב ד”ר מיכאל לייטמן,
שיחה בנושא רשתות חברתיות – הדור הבא

Leave a Comment

/* ]]> */