אינטיליגנציה שיווקית פרסום | LOVE דווקא

עתיד הפרסום באינטרנט

בְּרֵאשִׁית

ב 2007 עבדתי במשרד פרסום. באותה תקופה, ענקיות פרסום היו משכיבות מיליוני ועשרות מיליוני שקלים בחודש על פרסום ״מסורתי״, מה שנקרא: טלוויזיה, דפוס (מודעות בעיתונים) שלטי חוצות.

האמיצות, החדשניות, החוצלארציות – התחילו להשקיע אחוזים מזעריים בפרסום באינטרנט. זאת היתה המחלקה שעבדתי בה – מחלקת ״אינטראקטיב״ קראו לזה אז. עוד לא היו משרדי דיגיטל, גם לא seo ואפילו, שומו שמיים – לא היה בארץ פייסבוק. כן, עד כדי כך היינו פרימיטיבים. בנינו מיניסייטים בפלאש, עוד לא היו סמארטפונים שלא נוכל לתמוך בהם, השחקנית השולטת בשדה המובייל היתה נוקיה – תקופה מוזרה שכזו, הדינוזאורים היו אז בארץ.

בָּרָא

אני זוכרת שאותה נוקיה הביאו לארץ טלפון שיש בו אינטרנט ואף שיחות וידאו – עשינו להם מיניסייט שמסביר לגולשים איך משתמשים בבריאה מופלאה שכזו. נוקיה השקיעו אז בפרסום באינטרנט, שזה אומר בעיקר באנרים בוואלה ו-ynet. הם היו נועזים… באחת מישיבות הצוות כשעבדנו על הקמפיין האינטרנטי שלהם, הבוס שלי דאז אמר שבשנה הבאה האחוזים של הפרסום באינטרנט יעלו ואני חשבתי לעצמי – איזה אנשים פנטזיונרים יושבים במשרדי פרסום ומנהלים לנו את ה state of mind הלאומי.

אֱלֹ-הִים

גוגל שינו את פני המשחק. פורטלים שלמים קמו בשביל קידום של מילים בשורת חיפוש אחת ויחידה. תחשבו על זה שניה – מפרסום בבאנרים, צבעוני ויפה, כל העולם השתגע בגלל מילים. באותה תקופה קרו דברים ששינו את הדרך שבה אנחנו צורכים אינטרנט – איזו חברה עם סמל של תפוח גנזה את כל מה שהיא התעסקה בו והשיקה אייפון אחד ויחיד, עוד איזה סטודנט אמריקאי המציא רשת חברתית ופתאום בכל בית נהייה אינטרנט.

אני מודה שלא תמיד היה לי ג׳ימייל. זה משפט לא נתפס במציאות של היום אבל איך שלא יהיה, היה לנו אימייל והיינו שולחים דואר זבל אחד לשני. אני לא יודעת אם אתם זוכרים אבל לפני 10 שנים לא היה לנו קיר בפייסבוק, אם היה משהו ויראלי מצחיק או חשוב שרצינו לשתף בו, היינו שולחים באימייל.

אֵת הַשָּׁמַיִם

אחרי שצרכני הדיגיטל למדו כיצד להיפטר מפרסומות פלאש מעצבנות, לחסום פופ־אפים ולהתעלם מכל סוגי הבאנרים האפשריים, רק הווידאו נשאר עומד לבדו בחזית. קשה מאוד להתעלם ממנו – הוא מייצר מעורבות עצומה מצד המשתמשים, ובהנחה שהתוכן שלהן מושקע ומוקפד

TheMarker

וידאו ותוכן כתוב אמיתי, בעל ערך – אלה השחקנים הראשיים היום. הם והפרסומת הסמויה: תמונות באינסטגרם או וידאו בסנאפצ׳ט, של סלבריטי שלובשת במקרה חולצה של מותג כזה או אחר. אני שואלת את עצמי מה עוד יש חוץ מטקסט, תמונה ווידאו? מציאות וירטואלית? הפוסט הזה נולד בעקבות כתבות שראיתי ברשת על רעידת אדמה בעולם הפרסום: הדיגיטל משלים מהפך ב-2015 – ועוקף את הפרינט. אחרי שהדיגיטל השלים את המהפך שלו, ברור שהכיוון הלאה הוא לעבר מכשירים נושאי-דיגיטל כמו סמארטפונים, אביזרים (שעונים, משקפיים, צמידים…), מכוניות וכו׳. אבל זהו?

וְאֵת הָאָרֶץ

על פי חכמת הקבלה ״ארץ״ זה רצון. זה מה שמנהל את העולם שלנו – הרצון. והוא רק הולך וגדל, לובש צורות חדשות. פעם זה היה מטוס, אחר כך מחשב, אחר כך סלולר, ובסוף זה יהיה צ׳יפ בתוך האוזן, מה זה משנה? אחרי שיתמלא הרצון הזה, יתעורר רצון חדש להמציא משהו מהיר יותר, מתוחכם יותר, קטן יותר, גדול יותר.

הבעיה היא לא בטכנולוגיה. הבעיה היא בשימושים שאנחנו עושים בטכנולוגיה, בתוכן שאנחנו יוצקים לתוכה, במטרה שלשמה אנחנו משתמשים בה. אין לנו מה לתקן ברצון שלנו, מסבירה חכמת הקבלה, שיגדל, אין לנו שליטה על זה. על מה אנחנו כן יכולים להשפיע? על הכוונה.

וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ

יצרניות הסמארטפונים בסך הכל המציאו מצלמה קדמית. אנחנו הפכנו את זה לסלפי. האמת? גם בסלפי (צילום עצמי) עצמו אין דבר רע. אבל ילדות בנות 8 שעושות פוזות למצלמה בסלפי, זה כבר דבר מטריד. כמו שאמר ״רודן אופנה״ שאני מאוד מעריכה ״עולם האופנה הוא בסך הכל גרסת האקסטרים של העולם האמיתי” כך גם עולם הסמארטפונים, האינטרנט והבזוי מכולם – עולם הפרסום. כולם כלים שמשקפים את האמונות הפנימיות שלנו, הערכים שלנו שאנחנו יוצקים לתוכם. אז לאן כל זה הולך?

אנחנו פונים לחסרון שבאדם
שהוא ריק
ואומרים:
אם אתה תרכוש את זה
אתה תמלא את הרצון שלך.

הדברים האלה כבר לא עובדים,
הם כבר לא ממלאים את האנשים

[לייטמן, ״רשת חברתית – הדור הבא״]

 

הרצון לא מתמלא.

ברגע הבא אני כבר רוצה את האייפון הבא, את השמלה הבאה, את התמונה המושלמת הבאה להעלות לפייסבוק, את כל העולם המושלם הבא שמוכרים לי ולעולם לא יהיה  שלי. מעצבי דעת הקהל יותר חזקים מכל שמלה שהצלחתי לרכוש. הם כבר תכננו לי את השמלה הבאה הרבה לפני שרכשתי את זאת.

הדרגה הבאה, האמיתית, של הרצונות שלנו זה רצון אחד בלבד: רצון לקשר בינינו, קשר בין בני אדם. הרי מה זה כל הרשת הזאת, האינטרנט? זה שיקוף של רצון פנימי לאינטר-נט, רשת-פנימית. אם תחשבו על זה רגע, תגלו שהרגעים המאושרים ביותר שלכם היו רגעים של יחד עם אנשים שאתם אוהבים. (תקראו – סעיף 4 בכתבה על האנשים שחיים עד 120).

בעולם מתוקן היינו מפרסמים אחד לשני אהבת חינם. התפקיד של הרשת יהיה ללמד את האדם איך הוא יכול למצוא את המילוי האמיתי לחייו.

אמנם הם נמצאים בהתקשרות,
אבל ההתקשרות הזאת היא חסרת תוכן.
הם יודעים את זה בעצמם
ולא יודעים איך למלא את זה.

שהקשר יהיה גם יותר פנימי,
יותר פתוח,
יותר ישר
ויותר אינטימי

מאחורי הטכנולוגיה
עומד האדם
שמחפש בתוך הקשר עם האחרים
למלא את עצמו

אנחנו מתפתחים למצב
שאנשים לא צריכים יותר מאשר
קשר איכותי ביניהם.

[לייטמן, ״רשת חברתית – הדור הבא״]

Leave a Comment

/* ]]> */